כששלה שורשן-רוזנק שמעה לראשונה על "בנק הזמן", היא הרגישה שמצאה סוף סוף דרך להנציח את בתה טל שורשן ז"ל, שנפטרה לפני כמעט 17 שנה. שורשן-רוזנק למודת טרגדיות מתוקשרות: בעלה ואביה של טל, דורון ז"ל, נרצח בידי מחבלים סמוך לחממותיו בכפר דרום, הבת טל נפטרה כשנתיים לאחר מכן מדלקת קרום המוח החיידקית והיא עוד לא בת שש. "היה לי קשה להנציח אותה, כי היה לי קשה לדמיין את שמה מופיע על שלט זיכרון", מספרת שורשן-רוזנק. "יש בזה משהו סופי וקשה ואני חיפשתי משהו חי ותוסס. כששמעתי על הרעיון של בנק הזמן, הרגשתי שהוא עונה לי על הצורך הזה".
בנק הזמן הוא למעשה בניית כלכלה חדשה, המבוססת על שוויון בין אנשים. את הרעיון הגה עורך דין אמריקני לזכויות אזרח בשם ד"ר אדגר כאהן כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת ובימים אלו הוא הולך וצובר תאוצה בישראל ובמקומות נוספים בעולם. על-פי גישת בנק הזמן, אדם תורם שעה לקהילה ובתמורה מקבל מהקהילה שעה אחרת. אין זה משנה מהו הערך הכספי של השירות הניתן במסגרת אותה השעה. מה שקובע הוא הזמן שנותנים האנשים. כך, אדם אחד יכול לתרום שעה של ייעוץ משפטי ולקבל בתמורה עוגה מאפה בית. הרעיון הבסיסי בשיטת סחר החליפין של הזמן הוא השוויון בין בני אדם. על-פי הגישה הזאת, זמנו של כל אדם יקר במידה שווה. מדד הזמן הינו אבסולוטי. כנגד כל שעה שהאדם נותן, איכותית ככל שתהיה, הוא יקבל רק שעה אחת מידי כל נותן שירות אחר, בכיר או זוטר. שעת הייעוץ של עורך הדין הבכיר תהיה שווה בדרך זו לשעת הכנת העוגה של עקרת הבית.
"מטרת השיטה שייסד כהאן היתה לשמור על עצמאותם של קשישים ולספק להם שירותים", מסבירה שורשן-רוזנק. "עם הזמן היא הורחבה לקהילות שונות וכיום היא מיועדת לקידום עזרה עצמית ולבניית הון אנושי באמצעות התנדבות הדדית ולניצול ההון האנושי לטובת חברי הקהילה".
את השיטה הביאה לארץ לפני כשש שנים איילה וול, סטודנטית לעבודה קהילתית בבית הספר לעבודה סוציאלית באותם ימים. "באותם ימים היתה תחושה שהמדינה לא יכולה לדאוג לאזרחיה והם צריכים לדאוג לעצמם. היה צורך בהתארגנות אזרחית", מסבירה וול.
החשיפה לרעיון הובילה קהילות רבות ברחבי הארץ להקים בתוכן בנק זמן. כיום ישנן כ-40 קהילות ברחבי הארץ המפעילות את הפרויקט. בירושלים לבד ישנם תשעה סניפים. "3,000 חברים מחליפים ביניהם אלפי שעות בחודש בתחומים שונים ומגוונים", מסבירה וול. "מדובר בקהילה מגוונת, כ-20% מהחברים בקהילה מטופלים בלשכות הרווחה ולעומתם גם פרופסורים ואנשים ששייכים למעמד הגבוה לוקחים חלק בפעילות".
שורשן שמעה על הרעיון מחברה שגרה ביישוב גן-נר, התלהבה והחליטה כי גם ביישוב שלה, כפר אדומים, צריך להקים בנק דומה. היא חברה לגוני סורק ולאסף, רכז הנוער של היישוב, ויחד פרסמו השלושה את הפרויקט במשך חודש. לבנק הזמן שלהם הם קראו "טל ומתן".
מאז עברו שנתיים ובנק הזמן פעיל ותוסס, כפי שקיוותה שורשן-רוזנק שיקרה. "בדרך-כלל, אנשים שתורמים לחברה הם האנשים החזקים יותר. כאן יש שוויון מוחלט. כל אחד יכול לתת משהו. את יכולה להיות בת 75 וללמד מישהו שח-מט, והוא בתמורה יעזור לך במקום בו את זקוקה לסיוע".
ש. יש חברים שרק מקבלים שעות מהבנק, אך לא נותנים?
"אין מצב שלאדם אין מה לתת. יכול להיות אדם שכרגע נתון במצוקה, וכמו בבנק רגיל, הוא יכול להיות במינוס ורק לקבל שעות, אבל בהמשך הוא ייתן. הרעיון הוא שכל אחד יכול לתת וכל אחד יכול לקבל. אנחנו עורכים רעיונות לחברים החדשים ומחלצים מכל אחד את הצרכים והיכולות".
ש. זה נשמע מיזם שמתאים לחברה הדתית. קצת מפתיע לגלות שאין כמעט קהילות דתיות ששותפות בו.
"בחברה הדתית הרגילו אותנו לנתינה בלי חשבון. קצת קשה לנו להתרגל לרעיון של לתת ולקבל. בבנק הזמן יש סוג אחר של נתינה, בה הצד השני לא מרגיש שהוא חייב לך. איזו הרגשה זו לדעת שאף פעם לא יבקשו ממך כלום? בנתינה יש גאווה ופתאום בא משהו שמדבר איתך אחרת והיכולת להגיד 'נכון שיש לי יכולת כלכלית לקנות שירותים ונכון שלמדתי אבל אני בכל זאת יכול לקבל וזה לא הופך אותי לחלש', יש בתחושה הזו הרבה ענווה".
פורצת דרך
שלה שורשן-רוזנק היא אשה פורצת דרך. אין דרך אחרת להגדיר את העוצמות הפנימיות שמובילות אותה קדימה ואת החשיבה הייחודית שלה, שאינה נכנעת למוסכמות חברתיות. לדבריה, דמותו הדומיננטית של אביה היא דמות מכוננת באישיותה. בשנות החמישים, כשראה אביה את הנוער שעלה ממרוקו מאבד את דרכו הדתית, הוא הקים עבור הצעירים מניין מיוחד שחיבר אותם אל התפילה ואל האמונה. דמותו הייחודית, לדבריה, הובילה אותה בבחירותיה המאוחרות.
גם בעלה הראשון דורון, שהיה חוזר בתשובה, נחשב דמות לא שגרתית. "הוא לא היה חוזר בתשובה קלאסי", מספרת שורשן-רוזנק. "הוא הקפיד בהלכה, אבל נותר פתוח אל העולם. הוא לא בחל בעולם החילוני ולא בעט בו. נותרו לו חברים חילונים והמשפחה שלו נשארה מרכז חייו למרות התהליך שעבר".
משפחת שורשן היתה ממקימי כפר דרום. בשנת 1989 ירדו למדבריות של גוש קטיף עם שלושה ילדים קטנים וחלום. "שנינו באנו ממשפחות שהקימו יישובים", היא מסבירה. "ההורים שלי הקימו את בית עוזיאל וההורים של דורון הקימו את תל השלושה. הקמת יישוב חדש והעבודה בחקלאות מאוד קסמה לנו". שלוש שנים לאחר מכן נרצח דורון ליד החממות. שלה היתה אז בתחילת הריון.
לילד שנולד שבעה חודשים לאחר מכן היא ביקשה לקרוא דורון, אך אימו של דורון חשה שלא תעמוד בזה. "הבנתי את הקושי שלה ואחרי שטל נפטרה הבנתי עוד יותר. החלטנו לקרוא לו יאיר-דורון".
שבע שנים לאחר שהתאלמנה, הכירו לה חברים את ד"ר דניאל רוזנק, גניקולוג העובד בעיקר עם הציבור הדתי-לאומי והחרדי, אלמן ואב לארבעה ילדים. כשאמרו לה את שמו, היא היתה המומה. רוזנק נקרא בדחיפות ליילד את בתה טל, בגלל סיבוכים שנוצרו בלידה. בלידת בתה הצעירה הדר, כששוב חל סיבוך, אמר לה דורון: "לא תאמיני מי נמצא פה! פגשתי את רוזנק, עכשיו הכל יהיה בסדר. רק עליו אני סומך".
"דני התקשר אלי בפעם הראשונה בדיוק ביום ובשעה שהוא יילד את הדר. הוא כמובן לא זכר, אבל אני בוודאי שכן. החיים שלי הם כמו טלנובלה, לטוב ולרע", היא צוחקת.
גם רוזנק אינו טיפוס קונבנציונאלי. "יש לו חשיבה שמקדימה את זמנו. חשיבה פילוסופית ועמוקה על כל המציאות ההלכתית", מספרת אשתו. "הדברים שהוא אומר היום ונחשב בהם כפורץ דרך, יהיו בעוד 20 שנה טריוויאליים לחלוטין".
ד"ר דני רוזנק עלה לכותרות במוסף זה בשל עמדותיו החדשניות. במסגרת עבודתו הוא נתקל לא אחת בעקרות המתוארת כ"עקרות הלכתית", כלומר במקרים בהם נשים לא נכנסות להריון כי הביוץ נופל לפני הטבילה. בראיון שנתן לפני מספר שנים ל"הצופה", הסביר ד"ר רוזנק את עמדתו לפיה יש לקצר את ימי שבעת הנקיים ועורר עליו חמת רבים. שורשן-רוזנק נזכרת באותם ימים בחיוך. "עוצמת התגובות וכמותן לא הפתיעה אותנו", היא מסבירה. "ידענו שמדובר בנושא נפיץ אולם האמת הפנימית שמובילה אותנו לאורך כל הדרך, הובילה גם במקרה הנוכחי. בפרסום הדברים דני מציע פתרון שאינו מצריך החדרת הורמונים מיותרים לגוף. דני לא יכול היה להתעלם מהאמת הזאת. ידענו שיצאו נגדנו רבנים בעקבות פרסום הדברים וחששנו אפילו מירידה במספר הפציינטים, אבל דני הרגיש שזו חובתו".
בפועל, לא רק שמאגר הפציינטים לא קטן, אלא שלדברי שורשן-רוזנק, "אפילו רבנים שיצאו בראש חוצות נגד מאמריו, הפנו אליו זוגות עם חשש לבעיית עקרות הלכתית".
אף אחד לא עושה טובה
לאחר נישואיהם, הגיעו שורשן-רוזנק ובעלה הטרי לכפר אדומים, בו חיים יחד דתיים וחילונים. חברי היישוב קיבלו אותם בזרועות פתוחות ועל כן, כשהציעה שורשן-רוזנק את רעיון בנק הזמן, ידעה כי יש לה עם מי לדבר. "בתחילה חששו ביישוב מכך שכל שירות שיינתן יהפוך להיות סוג של מסחר, אך בפועל, יצר בנק הזמן דבר יפה", היא מספרת. "יש כל מיני הזדמנויות להכיר אנשים שלא היה לי דרך להכיר אחרת. לא מזמן בא אלי חבר שתלה לי מדפים בחדר הילדים. מדובר בבחור משכבת גיל אחרת משלנו ואין לו ילדים בגילאי הילדים שלנו. לא היתה לי כל דרך להכיר אותו אלמלא בנק הזמן".
החיבורים הם רק בונוס. הדבר האמיתי הוא היכולת ליהנות ממגוון שירותים שלו היו עולים כסף, ספק אם אנשים היו מרשים לעצמם. "אני יכולה להעיד על עצמי שלא הייתי מבקשת מאף אחד שיעשה לי את הטובה הזאת, כי הרי זה משהו שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו, רק שאף פעם לא מוצאים לו זמן בשעה סבירה. מצד שני, זה לא שירות שתקנה בכסף. יש גם משפחות בהם הילדים רוצים שיעורי נגינה ואין אפשרות, או ילדים שמקבלים שיעורים פרטיים ו'משלמים' על השיעורים שלהם תמורת שעות ולא תמורת כסף".
ש. איזה שירותים ילדים יכולים להציע בבנק?
"הרבה דברים. בייביסיטר, קיצוץ הדשא, קטיפת פירות מעץ עמוס פרי. לא חסרים רעיונות. אין אדם שלא יכול לתת. בשכונות בירושלים למשל, יש נשים משכבה סוציו-אקונומית מאוד נמוכה שפתאום הפכו להיות מאוד מבוקשות כי הן עושות עוגיות מרוקאיות נפלאות לאירועים. יש אנשים שעוזרים לכתוב קורות חיים. יש מישהי שמנחה בכתיבת עבודות סמינריוניות. יש בחורה שצברה הרבה שעות של בייביסיטר ולא ידעה מה היא רוצה לקבל ופתאום היא חשבה על זה שיש לה מכונת תפירה בבית והיא היתה רוצה ללמוד לתפור. בכל מצב אחר היא לא היתה עושה את זה. חיברו לה מישהי בת 50 וזה חיבור מקסים בין אשה מבוגרת לילדה בת 15. יש כאן מישהי שיודעת לסדר ארונות. היא נכנסת לבית ועובדת על הספריה. כשהיא עוזבת אחרי שעה, הספריה נראית כמו בערב ליל הסדר. הבחורה הזאת מאוד מבוקשת בבנק שלנו. בכלל, הבנק קצת מערבב את המיקום החברתי של כולנו. מי שנותן בו זה לאו דווקא המתנדבים הקבועים או אלו שברור לכולם שהם צדיקים. הבנק מלמד אותנו שיש הרבה שיכולים לתת והרבה שיכולים לקבל".
הפרויקט הבא שיזמה ועדת ההיגוי של בנק הזמן ביישוב נקרא "טל ומתן לשמחות". שירות שהוזיל משמעותית את מחירי השמחות של חברי היישוב. הבנק מציע צלמים מקצועיים שגרים ביישוב, נגנים לאירועים, קונדיטורים ואפילו מסדרי כיסאות. "הבן הבכור שלי התחתן לא מזמן ונעזרנו בשבת החתן במלצרים, בעוגות יפות ובעיצוב השולחנות. כמה ימים לפני החתונה קיבלתי טיפול מסאז', שלא הייתי מפרגנת לעצמי בשום מצב אחר. דרך הבנק כולם מרוויחים. אף אחד לא עושה טובה. החברים בבנק מגדירים כמה הם רוצים לתת ומתי".
ש. מאיפה את שואבת את האנרגיות אחרי שני האובדנים הקשים כל-כך?
"כשקורה משהו קשה, אתה שואל את עצמך מה התפקיד שלנו פה, והתפקיד שלי הוא לעשות טוב בעולם. העולם יכול להתקיים בזכות הטוב. כל הדברים הקשים שקורים בעולם באים ממקום של חשיבה שלילית והקיום וההתקדמות באים ממקום של טוב. אדם צריך לחשוב ולעשות טוב, החל מהמקום הכי יומיומי של לחייך למוכר במכולת, וכלה בדברים הכי משמעותיים. אנחנו מחויבים לנסות להיטיב בעולם מתוך ההכרה בטוב שהקב"ה נתן לנו".
ש. כשחושבים על הדברים שעברת, זה נשמע כמעט פרדוקסאלי לשמוע אותך מדברת על הכרת הטוב.
"אלו תהליכים ארוכים שעברתי. משלוש דמויות שהיו משמעותיות לי לקחתי. מאימא שלי למדתי על אופטימיות, מאבא שלי לקחתי את האהבה והחיבור לקב"ה ואת ההתבוננות החוקרת, ומסבתא שלי את האמונה התמימה. היא איבדה שבעה מתוך 13 ילדיה במיתות מזעזעות, ולמרות זאת נהגה להודות לקב"ה על מה שנתן. אני מרגישה גם לאחר מותה של טל שהקב"ה נתן ואני רוצה להודות לו. להודות על זה שנתן לי כוחות לקום בבוקר. על זה שהוא עזר לי להתרומם, כי המציאות של הנפילה היא מאוד קלה. הכי אתה רוצה לקום בבוקר ופשוט לא להיות. זו היתה ההרגשה שליוותה אותי בשבועות הראשונים. בהמשך קרו לי דברים שגרמו לי להבין כי הקב"ה מוביל אותי".
פתאום נגמר לי הזמן
את בנק הזמן היא הקימה כשנה לאחר שקברה את בתה בפעם השניה, לאחר הגירוש. "זה היה הזוי. בלוויה הראשונה אתה לא נמצא. אין מצב שהורה בטראומה מלוויית הילד שלו, כי הוא לא שם. ופתאום נותנים לך במשך שנתיים לחשוב על זה. הדמיונות מזוויעים והתקופה שלפני נוראית".
עין לא נותרה יבשה כאשר נשאה את ההספד בלוויה. היא אינה זוכרת מה כתבה ואיך הצטרפו המילים למשפטים ולפסקאות. היא כתבה את הדברים במשך לילות שלמים לפני הגירוש. "זאת היתה תחושת חוסר אונים כי פתאום נגמר לי הזמן, פשוט נגמר, ואז הגיעה הלוויה השניה שהיתה פשוט הזויה. זה לא מצב שניתן לחיות איתו בלי כאב. התחושה שאתה הכי מפחד ממנה כהורה שכול היא הפחד לאבד את השפיות. זה אחד הדברים הכי חזקים. ואז אתה מגלה שבסך-הכל אתה בסדר, אבל הפחד קיים. אתה לא באמת אותו אדם, אתה אחר. ההתייחסות לחיים, להבנות ולרצונות. מצד אחד יש רצון לנצל כל רגע ולחיות, ומצד שני יש הרגשה שאינך יכול להרים את עצמך, שאין לך טיפת כוח. אתה כל הזמן מתנדנד בין שני הקצוות האלה. מאבק שלא נגמר לאורך שנים. לאבד ילד זוהי מציאות מאוד לא נורמאלית ומאוד קשה. מהמקום הזה, של הרצון לעשות טוב, הקמתי את בנק הזמן על שם טל. אני שמחה שבדבר הזה שנקרא על שם טל, אנשים עסוקים בלתת ולעשות טוב".
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
"להמשיך לחיות ביחד"
יחד עם שמוליק דרורי, הקימה שלה שורשן את עמותת "להמשיך לחיות ביחד" לטובת נפגעי הטרור. רוב הפעילים בארגון חוו שכול ואובדן. מדובר בארגון לעזרה עצמית, שמבוסס על תמיכת החברים זה בזה. הרעיון בהפעלת החברים בארגון, הוא שכאשר משהו יכול להרים ראש, הוא מושיט ידו לעזרה לאחר.
"אנחנו סוג של קבוצת תמיכה", אומרת רוזנק-שורשן, "אבל אנחנו לא מדברים על השכול, אלא עושים פעילויות משותפות לרווחת החברים".
העמותה עובדת עם נפגעי טרור שחוו אובדן לפני שנים רבות, במקביל לעמותת "ONE FAMILY" , שעובדת עם נפגעי האינתיפאדה האחרונה. הניסיון מלמד שהשנים אינן מקהות את הכאב. אנשים שאיבדו את יקיריהם חווים את עוצמת הכאב ברמות שאינן פוחתות עם השנים. בעמותה זיהו את הצורך במענה למשפחות שחיות עם השכול והן קבוצת היעד העיקרית, אם כי לא היחידה של העמותה.
"אנחנו מפגישים בין אנשים, והם הופכים להיות סוג של משפחה זה לזה כי השפה היא אותה שפה. המדינה דואגת למשפחות השכולות של נפגעי הטרור כמו למשפחות השכול של צה"ל, אלא שלהן אין את המענה הרגשי והחברתי ואנחנו, בשיתוף פעולה עם משרד הביטחון והביטוח הלאומי משתדלים לתת מענה."
עיקר פעילות הארגון הוא בירושלים רבתי. "אנחנו פועלים בעיקר בערים, כיוון שבעיר התמיכה היא פחות חזקה מאשר ביישובים, ופעמים רבות אנשים מתמודדים עם הכאב בבדידות רבה. חברי העמותה מנסים ליצור קשר וחיבור ממקום אוהב ולחזק את המשפחות השכולות".
|